<h1>אבודרהם סדר תפילות השבת</h1>
<h2>דף נ:</h2>
העושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, אינו רואה סימן ברכה לעולם (נ' ע"א). וכתב אבי העזרי, דוקא העושה מלאכה להשתכר, אבל אם מתקן בגדיו וכליו לצורך שבת ויום טוב מותר, ומשמע מסוף דבריו, שאפלו אם אינה מלאכה להשתכר, אם אינו לצורך שבת אסור. וכתב הרא"ש, וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך למודו מותר כל היום.
<h2>דף ק:</h2>
ומה שנהגו לפרוש מפה על השולחן בשבתות ובימים טובים בשעה שאומרים קידוש היום, כתב אבן הירחי שהוא זכר למן, טל מלמעלה וטל מלמטה (ספרי במדבר פיסקא פ"ט), ודומה כמי שמונח בקופסא. ואינו נכון כי לדבריו גם בחול היה צריך לכסות את השלחן, אבל בירושלמי אומר הטעם על דרך משל, כדי שלא יראה הפת בשתו, כי מן הדין הוא קודם לברכה, כי הוא ראשון בפסוק ארץ חטה, וכל הקודם בפסוק הוא קודם לברכה, אלא שצריך לברך על היין תחילה.
<h2>דף קא.</h2>
ומי שקידש בביתו, ולא היו שם כל אנשי ביתו, יכול לקדש פעם אחרת, ואפילו כמה פעמים. והוא הדין בהבדלה, דכל המצות אף על פי שיצא מוציא. וצריך שיאכל אחר קידוש, ואפילו כזית, ואם לאו לא יצא ידי קידוש, דאין קידוש אלא במקום סעודה, כמו שאמרנו למעלה. ומפרש הטעם בירושלמי (עיין בעל הלכות גדולות קידוש, ורא"ש פ' ע"פ) מדכתיב (ישעיה נ"ח, י"ג) וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה. וגרסינן בפרק ערבי פסחים אמר רב ענן בר תחליפא, זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל, ואפילו מאיגרא לארעא הוה מקדש לן, והוא הדין מפינה לפינה באותו הבית. ואמרו רבוותא, הני מילי דחזי לדוכתא דקדיש בה, אבל לא חזי לא יצא, ומדמו ליה לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, אם רואות אלו את אלו מצטרפין. וכתב רבינו נסים, דהא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, היינו היכא שהיה בדעתו מתחילה לאכול במקום הקידוש, ושוב נמלך לאכול במקום אחר. אבל אם מתחילה קידש אדעתא דלאכול במקום אחר, יצא ידי קידוש. והביא ראיה, מהא דאמרינן בירושלמי בסוף פרק כיצד מברכין, מי שסוכתו ערבה עליו, ליל יום האחרון מקדש בביתו, ואוכל בסוכתו, אם נטל ידיו ואחר כך קידש, אינו צריך לחזור ליטול ידיו, דלא הוי קידוש היסח הדעת ולא הפסק בין נטילה לסעודה, מאחר שאין קידוש אלא במקום סעודה, כמו שאמרנו למעלה, כך פירש רשב"ם. ומיהו טוב הוא לקדש קודם, כדחזינן דסברי בית שמאי שמוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים, שלא להפסיק במזיגה בין ברכה לנטילה. ורבינו תם כתב, דהתם איירי בחול, שאם יטול ידיו תחילה שמא יתעסק בשאר צרכיו ולא יאכל לאלתר, ואתי לאסוחי דעתיה, אבל בשבת השלחן ערוך, וליכא למיחש, ואפילו לכתחילה יכול ליטול קודם הקידוש. וכן כתב ר"י.
וכתב הר"ר יעקב בן הרא"ש ז"ל. ונוהגין בכל המקומות ששליח צבור מקדש בבית הכנסת, ואני תמה היאך נתפשט זה המנהג, דהא קיימא לן כשמואל שאין קידוש אלא במקום סעודה, ולדידיה אין מקדשין בבית הכנסת אלא לאפוקי אורחים דאכלי ושתו בבית הכנסת, דלדידהו הוי מקום סעודה, וכיון דהשתא ליכא אורחים דאכלי התם קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה, והמקדש בבית הכנסת אין לו לשתות מיין של קידוש, כיון שאינו יוצא, שאינו לו במקום סעודה, ואסור לטעום עד שיקדש במקום סעודתו. אלא יתן לתינוק, ושפיר דמי, דהא דאמרינן המברך צריך שיטעם, לאו דוקא הוא, אלא הוא הדין נמי אם טעים אחר שפיר דמי. ורב נטרונאי כתב מקדשין בבית הכנסת, אף על פי שאין אוכלין שם, ואף על פי שאין קידוש אלא במקום סעודה, אפילו הכי מקדשין בה מפני (יין) שהטעמת יין של קידוש של שבת רפואה היא, ומה שטועמים כל הצבור, לא שחובה היא לטעום, אלא שחובה לשמוע קידוש בלבד, וכיון ששמעו הצבור הקידוש יצאו ידי חובתן, ואין צריך לטעום, וזה שמקדש ונותן לצבור, משום רפואה ליתן על עיניהם, דאמרינן (ברכות מ"ג ע"ב) פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ובמאי מהדר ליה, בקדושה דבי שמשא, הילכך, כיון דאיכא מן הצבור דלית להו יין, תקינו לקדש בבית הכנסת על היין, משום רפואה. וכל דבריו תמוהין, מה שכתב שיוצאין בשמיעה בלא טעימה, תמה על עצמך, האיך יוצאין אפילו בטעימה, כיון שאינו מקום סעודה, ולא עוד אלא שאסור לטעום, כדפרישית לעיל. וגם מה שכתב שתקנו לקדש משום רפואה, זה לא מצינו, שלא תקנו אותו אלא משום אורחים, וכיון דליכא אורחים ראוי היה שלא לקדש, ואי איישר חילי אבטליניה. וכן כתב רבינו האי, שאם אין אורחים אין מקדשים בבית הכנסת. עד כאן דברי הר"ר יעקב. והר"ר יונה כתב, דאינה ברכה לבטלה, דהא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה היינו דרבנן, ואסמכוה אקרא (ישעיה נ"ח, י"ג) וקראת לשבת עונג, ועיקר הקידוש מן התורה הוא מתחילתו, כדאמרינן (ק"ו ע"א) זכרהו על היין בכניסתו, הילכך, כיון שיש בני אדם שאינן יודעין לקדש, נהגו לקדש בבית הכנסת, כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה, שהוא עיקר, ואף על פי שלא יצאו ידי קידוש דרבנן. ועוד מצאתי כתוב לאחד מן החכמים סיוע למנהגנו, וזה לשונו, כיון דקיימא לן כשמואל, והוקבע הקידוש בבית הכנסת לצאת אורחים ידי חובתן, אנן נמי השתא, אפילו במקומות דליכא אורחים, יש לנו לקדש שם, ממנהג חכמים הראשונים. וכן בשאר ענינים השאירו הגאונים מנהג הקדמונים במקומו, אף על פי שבטלה הסבה שעליה היתה התקנה, כגון בברוך ה' ויראו עינינו, אף על פי שנראה הפסק בין גאולה לתפילה כיון שתקנוהו הראשונים על דבר אף על פי שבטל הדבר התקנה לא זזה ממקומה. וכן בענין הקידוש בבית הכנסת, וגם יש בזה פרסום גדול וקידוש השם והודאה לשמו לברכו במקהלות, שנאמר במקהלות ברכו אלהים, ואין בזה משום ברכה לבטלה, כיון שמסדרין שם הברכות בפני כל העם, בקיאין ושאינן בקיאין, ודומה לזה גם כן מה שנהגו הראשונים להדליק נרות של חנוכה בבית הכנסת, כדי לפרסם הנס בפני כל העם, ולסדר הברכות לפניהם, גם שיצאו ידי חובתן הרואים שאין להם בית לברך שם. וגם בזה הענין תמצאנו מבואר היטב בתשובה שאלה להרמב"ם ז"ל, שכתבנוה בתפילת החול. וכתב הרא"ש, הא דאמרינן לאפוקי אורחים דאכלי ושתו בבי כנישתא, לאו דוקא בבי כנישתא ממש, דהא אמרינן במגילה בפרק בני העיר (כ"ח ע"א) בתי כנסיות אין אוכלין ושותין בהן ואין נאותין בהן. ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. ואין לומר הכא בבתי כנסיות של בבל עסקינן, דקתני התם דעל תנאי הם עשויים, דהני מילי בחורבנן, אבל בישובן לא. דקאמר התם דרבינא ורב אדא לא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים, אי לאו דשמעתא בעיא צילותא, אלא הא מיירי בחדרים שאצל בית הכנסת, ואיידי דשייכי לבי כנישתא קרי להו בי כנישתא, כדאמרינן בפרק קמא דיומא (י"א ע"ב) בית הכנסת שיש בה דירה לחזן. ושם היו אוכלין האורחים. ושומעין הקידוש בבית הכנסת, עד כאן דבריו.
ומקדש שליח צבור בבית הכנסת על כוס של יין, כדי להוציא אורחים ידי חובתן, שאוכלין ושותין בבית הכנסת. ומברך על היין תחלה, ואחר כך מברך על היום, שהיין גורם לקדוש שיאמר. דבר אחר, ברכת היין היא תדירה, וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואומר עליו קדוש היום, כדאמרינן בפרק ערבי פסחים (ק"ו, א') זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ', ח') זכרהו על היין, שמצינו זכירה על היין, שנאמר (הושע י"ד, ח') זכרו כיין לבנון. נזכירה דודיך מיין (שיר א', ד') אין לי אלא ביום בלילה מנין תלמוד לומר את יום, את לרבות הלילה. ביום מאי מברך, אמר רב יהודה אמר רב בורא פרי הגפן. וקורהו שם קדושא רבא, מפני שהיא לעולם ראשון לכל הברכות, שהיא ברכת הנהנין. וכמו תרומה גדולה, שהיא ראשונה לכל התרומות, כי תרומת מעשר גדולה ממנה, שהיא אחד מעשרה, וזו היא תרי ממאה. ויש אומרים מפני שהיא קטן קורא לו קדושא רבא, כמו שקורין לסומא סגי נהור.
<h2>דף קד:</h2>
וקודם שקורא ההפטורה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים, על שם (תהלים ק"ו, כ"ג) לולי משה בחירו, לאפוקי נביאי השקר. ורצה בדבריהם הנאמרים באמת, על שם הנביא אשר ניבא לשלום בבוא דבר הנביא אשר שלחו ה' באמת. ולפי שברכנו על התורה שנתנה בסיני, אשר בחר בנו מכל העמים, אנו מברכים כמו כן אשר בחר בנביאים טובים, ששקולים דברי נביאים כדברי תורה, שנאמר (עיין דניאל ט', י') ולא שמענו בקול ה' אלהינו ללכת בתורתו וביד עבדיו הנביאים, הרי השוה דברי נביאים לתורה. ולכן תיקנו כאן תחילה וסוף חמש ברכות, לרמוז חמישה חומשי תורה. ברוך אתה ה' הבוחר בתורה, על שם (משלי ח', י') ודעת מחרוץ נבחר. במשה עבדו, שנאמר (תהלים ק"ו, כ"ג) לולי משה בחירו. ובישראל עמו, שנאמר (דברים ז', ז') ויבחר בכם. ובנביאי האמת והצדק, שנאמר (תהלים ק"ה, מ"ג) ויוציא עמו בששון ברינה את בחיריו, כי נביאיו הם משה ואהרן ומרים. וכתיב (שם שם, כ"ו) אהרן אשר בחר בו, וכתיב (ישעיה מ"ב, א') הן עבדי אתמך בו בחירי. והצדק, על שם (מלכים א ב', ל"ב) אנשים צדיקים. וקודם ההפטורה ולאחר קריאתה מברך. ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם צור כל העולמים, על שם (ישעיה כ"ו, ד') כי ביה ה' צור עולמים, וכבר פירשנו בברכת התורה למה ברכה זו פותחת בברוך, כיון שהיא סמוכה לברכה שלפני ההפטורה. צדיק בכל הדורות, כלומר, ארך אפים הוא לכמה דורות. האל הנאמן, על שם (דברים ז', ט') הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד. ולפי שאמר בכל הדורות, אמר האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. האומר ועושה, כבר זכרנוהו. מדבר ומקים, על שם (ישעיה מ', ח') ודבר אלהינו יקום לעולם. כי כל דבריו אמת וצדק, על שם (תהלים קי"ט, ק"ס) ראש דברך אמת. והצדק על שם הפסוק (שם) ולעולם כל משפט צדקך. ויש מי שעונים אמן אחר האמת והצדק ומתחיל נאמן אתה הוא, כי הם סבורים שהן שתי ברכות, ואינם כי אם אחת. שהרי הראשונה אינה חותמת בברוך. ומה שמפסיקים בה, משום דאמרינן במסכת סופרים שהיו רגילין הכל לומר דברי שבח וריצוי, ותדע דברכה אחת היא, שהרי תיקנו למפטיר שבע ברכות, כדאמרינן במסכת סופרים, אומר שבעה ברכות, כנגד שבעה שקורין בתורה. פרוש שתים בקריאת התורה תחילה וסוף, ואחת לפני ההפטרה, וארבע לאחריה, הרי שבע ברכות. נאמן אתה ה' אלהינו, שנאמר (דברים ז', ט') האל הנאמן. ונאמנים דבריך שנאמר (תהלים קי"א, ז') נאמנים כל פקודיו. ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, על שם (ישעיה נ"ה, י"א) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם. ועל שם (שם מ"ה, כ"ג) יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב. כי אל מלך נאמן אתה, ברוך אתה ה' האל הנאמן בכל דבריו, כמו שאמרנו. ולפי שברכה זו מדברת מענין הנביאים, שעיקר נבואתם היתה על ציון ועל אליהו ועל דוד, לפיכך אומר אחר כן רחם על ציון, ואחר כך על אליהו שיבא לבשרנו, ואחר כך על דוד. רחם על ציון, על שם (תהלים ק"ב, י"ד) אתה תקום תרחם ציון. כי היא בית חיינו, על שם (שם קט"ז, ט') אתהלך לפני ה' בארצות החיים, כי ארץ ישראל נקראת ארץ החיים, כמו שנקראת ארץ צבי. וכן אמרו רבותינו ז"ל, ארץ שמתיה חיים. ולעגומת נפש, ענין דאבון, והוא כינוי לכנסת ישראל, שהיא דואבת בגלות, והוא מלשון עגמה נפשי לאביון (איוב ל', כ"ה). תנקום נקם במהרה בימינו, על שם (ישעיה נ"ט, י"ח) כעל גמולות כעל ישלם וגו', וכתיב בתריה ובא לציון גואל, ואמר במהרה, על שם (יואל ד', ד') קל מהרה אשיב גמולכם בראשיכם. ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה, כדאמרינן בתנחומא, במה עתיד הקדוש ברוך הוא לנחמה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה.
<h2>דף קה.</h2>
ולפי שכל המועדים נקראו שבתות ה', תניא לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושה על הכוס, פירוש שמזכיר קדושת שבת ויום טוב, מה שאין כן ביום שבת וביום טוב שאין בהם קדושה על הכוס, שאין אומרים אלא בורא פרי הגפן בלבד, כמו שאמרנו. ומתחיל ואומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו', ומקשי בירושלמי, גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה (ברכות פ"א ה"ח) והרי קדושה, פרוש שהיא סמוכה לבורא פרי הגפן, ולמה פותח בה בברוך. ומתרץ, שניא היא, שאם היה יושב ושותה מבעוד יום, וקדש עליו היום, שאינו אומר בורא פרי הגפן. פירוש, ולפיכך פותחת בברוך, מידי דהוה אהבדלה, דלא מקריא סמוכות, משום דלפעמים מפזרן, כמו שנפרש שם. ומקשי, והרי סיפא, אמר רבי מונא טופס ברכות כך הוא, אמר רבי יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך, פרוש, והרי סיפא דברכה זו, שהיא כמו ברכת המצות, שאינה חותמת בברוך. ומתרץ, טופס ברכות כך הוא. פירוש, בעבור שיש בה אריכות דברים חותמת בברוך. והטעם שאין אומר בשבת אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, כמו בימים טובים, לפי שבמרה נצטוו על השבת, שנאמר (שמות ט"ו, כ"ה) שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ואמרו ז"ל שבת ודינין במרה אפקוד, ועדיין לא בחר בהם הקדוש ברוך הוא, עד שנתן להם התורה, אבל כשנצטוו על ימים טובים כבר נתן להם התורה ובחר בהם, ולכך אין אומרים בשבת אשר בחר בנו. וגם רוממנו מכל לשון, לפי שהוא על שם (תהלים ל', ב') ארוממך ה' כי דליתני, כלומר נסים גדולים עשית לי, שדליתני על אויבי ולכן ארוממך וימים טובים נצטוו בהם על ידי נסים ונפלאות שעשה עמהם הקדוש ברוך הוא, אבל שבת לא נצטוו בו על ידי נסים ונפלאות, אלא על שם ששבת בו ממלאכה, ולכך אין אומרים בשבת ורוממנו מכל לשון. ומזה הטעם אומרים גם כן בתפלות ימים טובים אתה בחרתנו וכו' ורוממתנו, ורצה בנו, על שם (יחזקאל כ"ג, כ"ז) ורציתי אתכם. ושבת קדשו, על שם (נחמיה ט', י"ד) ואת שבת קדשך הודעת להם. באהבה, על שם (דברים ז', ח') כי מאהבת ה' אתכם וגו'. הנחילנו, שנאמר (שמות ל"ח, ט') ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, הרי שהשבת נחלה לנו. זכרון למעשה בראשית, פרשנוהו למעלה בברכה מעין שבע. תחלה למקראי קדש, פירוש, שהשבת מזכיר בפרשת המועדים קודם לכולם. זכר ליציאת מצרים, שכל המועדים הם זכר ליציאת מצרים. והרמב"ן פירש שהשבת עצמו זכר ליציאת מצרים, כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול, על כן כתב בדברות שניות (דברים ג', ט"ו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו', על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, שאם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החידוש והחפץ והיכולת, תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים, שהוא לך לראיה ולזכות. והנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת, כי יזכרו בו, ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים, ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, עד כאן דבריו. כי בנו בחרת, שנאמר (דברים ז', ו') ויבחר בכם. ואותנו קדשת מכל העמים, שנאמר (דברים כ"ו, י"ט) ולהיותך עם קדוש. ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, ברוך אתה ה' מקדש השבת. פירשנוה ברצה נא במנוחתנו.
ענין סברי מרנן רבו בו הטעמים, יש אומרים שהטעם על שם דאמרינן בסנהדרין בפרק נגמר הדין, היו מוציאין אותו לסקלו, והיו משקין אותו כוס של יין חי בקורטי לבונה, כדי שתטרף דעתו עליו, פירוש ולא ירגיש בענין הסקילה, ויש רמז לזה היין מן הפסוק, שנאמר (עמוס ב', ח') ויין ענושים ישתו. פירוש, יין של אותם שעונשין אותם בדין ישתו. על כן אומר סברי רבנן, כלומר, היש בדעת מורי ורבותי שזה הכוס לחיים ולא למות. לברכה ולא לקללה, ולא יהיה כאותו שנגמר דינו, והם עונין לחיי, לחיים יהיה ולא למות, עוד שמעתי טעם אחר, ואתיא כמאן דאמר (ברכות מ', א') עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, ולפיכך נקנסה עליו מיתה, ולכן הוא אומר סברי מרנן, היש בדעתכם שזה הכוס הוא לחיים, ולא למות, כאותו של אדם הראשון, והם עונים לחיי, לחיים יהיה, ולא למות. ויש אומרים טעם אחר, על שם דאמרינן בפרק כיצד מברכין (שם מ"ג, א') בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, לפי שאין בית הבליעה פנוי, ועכשיו שבית הבליעה פנוי הוא אומר היש בדעתכם רבותי לשמוע הברכה, ולכוון דעתכם לצאת בה ידי חובה, והן עונין לחיי, בלשון תלמוד רצה לומר הן. וזהו הנכון שבכולם. גם יתכן לומר שהוא נוטל רשות מן היושבים אם ישתה תחלה, וכך הוא הפירוש, סברי מרנן, כלומר, ברשותכן ובדעתכם רבותי שאברך בורא פרי הגפן, ואשתה תחילה, והן עונין לחיי כלומר הן שתה תחילה.
<h2>דף קו.</h2>
ומקדש שליח צבור בבית הכנסת על כוס של יין, כדי להוציא אורחים ידי חובתן, שאוכלין ושותין בבית הכנסת. ומברך על היין תחלה, ואחר כך מברך על היום, שהיין גורם לקדוש שיאמר. דבר אחר, ברכת היין היא תדירה, וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואומר עליו קדוש היום, כדאמרינן בפרק ערבי פסחים (ק"ו, א') זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ', ח') זכרהו על היין, שמצינו זכירה על היין, שנאמר (הושע י"ד, ח') זכרו כיין לבנון. נזכירה דודיך מיין (שיר א', ד') אין לי אלא ביום בלילה מנין תלמוד לומר את יום, את לרבות הלילה. ביום מאי מברך, אמר רב יהודה אמר רב בורא פרי הגפן. וקורהו שם קדושא רבא, מפני שהיא לעולם ראשון לכל הברכות, שהיא ברכת הנהנין. וכמו תרומה גדולה, שהיא ראשונה לכל התרומות, כי תרומת מעשר גדולה ממנה, שהיא אחד מעשרה, וזו היא תרי ממאה. ויש אומרים מפני שהיא קטן קורא לו קדושא רבא, כמו שקורין לסומא סגי נהור.
<h2>דף קו:</h2>
ועל הפת. כתב רבינו תם שאין מקדשין עליו. ורשב"ם כתב שמקדשין עליו. וכן כתב רב עמרם. ואומר ויכלו, ומברך המוציא, ואינו פורס. וגומר הקידוש ופורס, וכן כתב רבינו האי. וכתב הרא"ש, שמקדשין על השכר, אם הוא חמר מדינה. ומכל מקום יותר טוב לקדש על הפת, כיון שהסעודה באה לכבוד שבת. אבל בסעודת הבוקר יותר טוב לקדש על השכר. פירוש, שיברך עליו שהכל נהיה בדברו קודם לברכת המוציא, שאם יברך על הפת תחילה אין כאן שום שינוי. ואסור לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש. ואם שכח וטעם מקדש, דאמר רבה (ק"ז ע"א) הלכתא טעם מקדש. והרמב"ם ז"ל התיר לשתות מים קודם הקידוש. והתוספות אוסרים לשתות. ואם לא קידש בלילה מקדש בבקר, ואפילו כל היום כולו, וכתב הרמב"ם ז"ל שאפילו לא קידש בלילה במזיד יקדש למחר.
<h2>דף קז.</h2>
במקום שאין היין מצוי מקדשין על השכר ושאר משקין, כיון שאין יין מצוי שם הוי שאר משקין חמר מדינה. ופירש רשב"ם שנקרא חמר מדינה כשאין יין בכל העיר. ויש מפרשים, שאינו נקרא חמר מדינה אלא אם אין יין גדל מהלך יום סביב לעיר. ומדברי הרמב"ם ז"ל יראה שאין מקדשין עליו, שכתב מדינה שרוב יינה שכר, אף על פי שאין מקדשין עליו, מבדילין עליו, הואיל והוא חמר מדינה.
ומקדש בביתו, כדי להוציא בניו ובני ביתו, מתחיל ויכלו, ומברך בורא פרי הגפן ואחר כך על היום, ושותה ממנו מלא לוגמיו, ואם שתה פחות לא יצא. וכתבו התוספות לאו מלא לוגמיו ממש, אלא כדמפרש במסכת יומא (פ' ע"א) וכמה כמלא לוגמיו, כל שאילו מסלקו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו, והוא רוב רביעית. ואם היו המסובים שנים או רבים, ולא טעם המקדש, וטעם אחר מלא לוגמיו, כתבו הגאונים שלא יצא, אלא אם כן טעם המקדש, וכן כתב בעל הלכות גדולות. וכתב עוד אי אשתלי ולא טעים, ושתו אחריני, מיתי ליה כסא אחרינא ובריך בורא פרי הגפן, ולא צריך לאהדורי ולקדושי. והא דמשמע בערובין דסגי בטעימת אחר, פירשו הגאונים, היינו דוקא בשאר דברים שטעונין כוס. אבל קידוש לא יצא אלא אם כן טעם המקדש. והרא"ש כתב שגם בקידוש יוצאין בטעימת אחר, ומיהו צריך אחד מן המסובין לשתות מלא לוגמיו, ואין שתית שנים מצטרפות למלא לוגמיו, דלא מיקרי שתיה של הנאה בפחות ממלא לוגמיו, ואנן בעינן שיהנה אחד מהם מכוס של ברכה. ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כולם, וכן הוא דעת רש"י. כתב בעל הלכות גדולות, מאן דמקדיש ומקמי דליטעום משתעי, הדר מברך בורא פרי הגפן, ואין צריך לחזור ולקדש. ובהבדלת מוצאי שבת אפרש דין טעמו פגמו, בעזרת ה'.
<h2>דף קיז:</h2>
שמחנו ה' אלהינו באליהו הנביא עבדך, על שם (מלאכי ג', כ"ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'. והשיב לב אבות על בנים. ואמר עבדך, על שם (מלכים ב' י"ז, י"ג) עבדי הנביאים. ובמלכות בית דוד משיחך, על שם (זכריה י"ב, ח') ובית דוד באלהים, והוא מתפלל על העתיד, שנאמר ועבדי דוד מלך עליהם. במהרה יבא המשיח, שהוא מזרע דוד. ויגל לבנו, על שם יגל ליבי בישועתך. ועל כסאו לא ישב זר, על שם (שם פ"ט, ל"ז) וכסאו כשמש נגדי. ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, על שם (שם ב', ט"ז) ונחל ה' את יהודה חלקו. ודוד הוא משבט יהודה. ואמר כבודו, על שם (ישעיה י"א, י') והיתה מנוחתו כבוד, ברוך את ה' מגן דוד, שנאמר (תהלים י"ח, ל"ו) ותתן לי מגן ישעך, ואמרינן בפרק ערבי פסחים (קי"ז, ב') ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ. תני רב יוסף, זה שאומרים מגן דוד, כמו מגן אברהם, שכתוב בו ואגדלה שמך, שהאבות הם הגדולים אשר בארץ. על התורה שקראו עתה בספר תורה. ועל הנביאים, היא ההפטורה. ועל יום המנוח הזה שנתת לנו ה' אלהינו לקדושה, שנאמר ולקדש את יום השבת. ולמנוחה, שנאמר (דברים ה', י"ד) למען ינוח. לכבוד, שנאמר (ישעיה נ"ח, י"ג) וכבדתו מעשות דרכיך. ולתפארת, על שם (שם נ"ב, א') לבשי בגדי תפרתך, כלומר, כבדהו בכסות נקיה, שלא יהיו בגדי השבת כבגדי החול. ועל הכל ה' אלהינו אנו מודים לך ומברכין את שמך, על שם (תהלים ק', ד') הודו לו ברכו שמו. יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד, על שם (שם קמ"ה, א') ואברכה שמך לעולם ועד. ואמר בפי כל חי, על שם (שם קט"ו, י"ז) לא המתים יהללויה, אלא החיים. ברוך אתה ה' מקדש השבת, שנאמר (שמות כ', י"א) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. וביום טוב אומר, ועל יום חג פלוני הזה, ועל יום טוב מקרא קודש הזה שנתת לנו ה' אלהינו לששון ולשמחה לכבוד ולתפארת. ועל הכל ה' אלהינו וכו', וחותם ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ואם היה שבת ויום טוב כולל שניהם, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. לפי שקדושת היום גורמת למפטיר שיבוא.
<h2>דף קיח.</h2>
נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלהינו, על שם (תהלים ק"נ, ו') כל הנשמה תהלל יה. כל חי על שם (שם קט"ו, י"ז) לא המתים יהללויה. תברך את שמך, על שם (שם ק"ג, א') ברכי נפשי את ה'. ורוח כל בשר, על שם (איוב י"ב, י') ורוח כל בשר איש. תפאר, על שם (ישעיה מ"ט, ג') אשר בך אתפאר. ותרומם, על שם (דניאל י"א, ל') ויתרומם ויתגדל על כל אל. זכרך מלכנו, על שם (תהלים קי"ט, נ"ה) זכרתי בלילה שמך ה'. תמיד, על שם (שם קמ"ה, א') ואברכה שמך לעולם ועד. ואומר בתחילה תברך. מן העולם ועד העולם אתה אל, על שם (שם צ', ב') ומעולם ועד עולם אתה אל, ואומר במדרש תהילים (ק"ו, ט') מן עלמא דלא הוינן בה עד עלמא דאנן בה. ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע, על שם (ישעיה מ"ה, כ"א) ואין עוד אלהים מבלעדי. ועל שם (הושע י"ג, ד') ומושיע אין בלתי, וכתיב ה' מלכנו הוא יושיענו. פודה, על שם (תהלים ל"א, ו') פדית אותי ה'. ומציל, על שם (שמות י"ח, ח') ויצילם ה'. ועונה, על שם (מלכים א י"ח, ל"ז) ענני ה' ענני. ומרחם, על שם (ישעיה נ"ד, ח') ובחסד עולם רחמתיך. בכל עת צרה וצוקה, על שם (נחמיה ט', כ"ח) ותצילם כרחמיך רבות עתים. אין לנו עוזר, על שם (תהלים ל"ז, מ') ויעזרם ה'. וסומך אלא אתה, על שם סמכני (כחסדך) [כאמרתך] ואחיה. ולך אנחנו מודים. שנאמר הודו לה'. ואלו פינו מלא שירה כים, על שם (תהלים מ', ד') ויתן בפי שיר חדש. ומלא שירה כים, על שם (קהלת א', ז') והים איננו מלא. ולשוננו רנה, על שם (ישעיה ל"ה, ו') ותרון לשון אלם. כהמון גליו, על שם (תהלים ס"ה, ח') משביח שאון ימים שאון גליהם. ושפתותינו שבח, על שם (שם ס"ג, ד') שפתי ישבחונך. כמרחבי הרקיע, מלשון (שם י"ח, כ') ויוציאני למרחב. ובדברי רבותינו ז"ל, הרקיע היה מרחיב עצמו והולך. ועינינו מאירות, על שם (שם י"ג, ד) האירה עיני. כשמש וכירח, על שם שמש ירח עמד זבולה, שהם מתפשטים על העולם. וידינו פרושות כנשרי שמים, על שם (מלכים א ח', נ"ד) וכפיו פרושות השמים, וגם הנשרים הולכים בכל העולם. ורגלינו קלות כאילות, על שם (שמואל ב ב', י"ח) ועשהאל קל ברגליו, שהאילות הן קלות לרוץ. אין אנו מספיקין, על שם (מלכים א כ', י') אם ישפוך עפר שומרון, ורבותינו ז"ל נשתמשו בזה הלשון הרבה. להודות לך ה' אלהינו ולברך את שמך מלכנו, על שם (תהלים ק', ד') הודו לו ברכו שמו. על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות פעמים, על שם (במדבר י', ל"ו) שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ורוב הוא מלשון (סוף אסתר) ורצוי לרוב אחיו, ריבי כמו רבבי, ודגשות הבית לחסרון הכפל. והמון העם קורין רובי בשורוק וטעות הוא. הטובות שעשית עמנו ועם אבותינו, כדאמרינן במכילתין (בשלח פ"ג) אלהי אבי וארוממנהו (שמות ט"ו, ב') אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, לא על הנסים שעשית עמי אמר לפניך שבח וזמרה, אלא אף על הנסים שעשית עם אבותינו. והולך ומפרש הטובות שעשה עמנו. מלפנים ממצרים גאלתנו ה' אלהינו, על שם (עיין תהלים ק"ו, י') ויגאלם מיד [אויב] (צר). מבית עבדים פדיתנו, על שם (דברים ז', ח') ויפדך מבית עבדים. ברעב זנתנו, על שם (נחמיה ט', ט"ו) ולחם משמים נתתה להם לרעבם, וכתיב (תהלים ק"ז, ט') ונפש רעבה מלא טוב. ובשבע כלכלתנו, שנתת לנו ריוח בשנת השבע, כדאמר רבי יוחנן (בבא בתרא צ"א ע"ב) נהירנא כדהוו ארבע סאין בסלע, והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא, מדלית איסרי. והמון העם קורין ובשובע כלכלתנו. והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל כתב כי האומר ובשובע תועה הוא, כי שובע הוא שם הפועל, אבל שבע הוא שם כמו רעב. מחרב הצלתנו, על שם (שמות י"ח, ד') ויצילני מחרב פרעה. מדבר מלטתנו, על שם (תהלים ק"ז, כ') ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם. מחלאים רעים ורבים, שאמרת בתורה להביא בתוכחותיך, והוא על שם (דברים כ"ח, נ"ט) וחלים רעים ונאמנים. דליתנו, על שם (תהלים ל', ב') ארוממך ה' כי דליתני. עד הנה עזרונו רחמיך, על שם (שמואל א ז', י"ב) עד הנה עזרנו ה'. ולא עזבונו חסדיך, על שם וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה ולא עזבתם. על כן איברים שפלגת בנו, מלשון כי בימיו נפלגה הארץ, כלומר שחלקת בנו איבר איבר לכל צד. ורוח ונשמה שנפחת באפינו, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ולשון אשר שמת בפינו, שלא יוכל הפה לדבר בלא הלשון, שהפה מדבר, והלשון מחתך הדבור. הן הם יודו ויברכו וכו'. ותמצא כי הן הם עולה למנין מאה, לרמוז שמברכין אותו במאה ברכות בכל יום. כי כל פה לך יודה, על שם (תהלים נ"א, י"ז) ופי יגיד תהלתך. וכל לשון לך תשבע, על שם (שם ל"ה, כ"ח) ולשוני תהגה צדקך. וכל עין לך תצפה, על שם (שם ס"ו, ז') עיניו בגוים תצפנה, וכתיב (שם ה', ד') בוקר אערוך לך ואצפה. וכל ברך לך תכרע, על שם (ישעיה מ"ה, כ"ג) כי לי תכרע כל ברך. וכל קומה לפניך תשתחוה, השתחויה היא מלא קומתו, בפישוט ידים ורגלים (ברכות ל"ד ע"ב). והלבבות ייראוך, על שם (תהלים נ"ה, ה') לבי יחיל בקרבי. והקרבים, על שם (שם ק"ג, א') וכל קרבי את שם קדשו. והכליות, על שם (שם ט"ז, ז') יסרוני כליותי. יזמרו לשמך, על שם (שם קל"ה, ג') זמרו לשמו. כדבר שנאמר (שם ל"ה, י') כל עצמותי וגו', ועני ואביון, בו"ו בתחילה. שועת עניים אתה תשמע, על שם (שמות ב', כ"ד) וישמע אלהים את נאקתם, וכתיב (תהלים ל"ט, י"ג) ושועתי האזינה. צעקת הדל תקשיב ותושיע, על שם (שם ק"ז, ו) ויזעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יושיעם, וכתיב (מלאכי ג, ט"ז) ויקשב ה' וישמע. וכתיב (ל"ג, א') רננו צדיקים בה' וגו'. בפי ישרים תתרומם, ובדברי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל. תמצא בראשי תיבות יצחק רבקה. ישרים צדיקים חסידים קדושים, יצחק. תתרומם תתברך תתקדש תתהלל, רבקה. ויש אומרים כי החכם שחיבר זה היה שמו יצחק, ושם אשתו רבקה, ועשאו לכבוד יצחק אבינו ורבקה אמנו, כדי להזכיר לנו זכותם. במקהלות, על שם (תהלים ס"ח, כ"ז) במקהלות ברכו אלהים. רבבות עמך בית ישראל, על שם (במדבר י', ל"ו) שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלהינו, לשון חכמים הוא בכל מקום, חובה עלינו, כלומר שחובה על כל הנבראים להודות ולהלל ולשבח על שירות ותשבחות דוד המלך. ואמר היצורים, על שם (ישעיה מ"ג, כ"א) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. כלומר, כיון שיצרתים חובה עליהם שיהללוני. ומזכיר כאן שבע עניני שבח, כנגד שבעה רקיעים, והם להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס. על כל שירות ותשבחות דוד בן ישי, על שם (ע"ב, כ') כלו תפלות דוד בן ישי. עבדך משיחך על שם (תהלים קל"ב, י') בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך. וכתיב (שמואל א ב', י') וירם קרן משיחו. ובכן ישתבח שמך מלכנו האל המלך וגו'. כבר פרשנוהו, ואומר שליח צבור קדיש וברכו, כמו שכתבנום בתפילת החול.
במזמור הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יש שישה ועשרים פסוקים של הודאה לשם יתברך, כנגד מנין השם המיוחד יו"ד ה"א ו"ו ה"א, שעולה לששה ועשרים. ואפשר כי מזה הטעם נקרא בדברי רבותינו ז"ל הלל הגדול, על שם כי גדול ה' ומהולל מאוד. ורבותינו ז"ל נתנו בו טעם אחר, דגרסינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ח ע"א) למה נקרא שמו הלל הגדול, אמר רבי יוחנן מפני שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם, ומחלק מזונות לכל בריה. אמר רבי יהושע בן לוי הני כ"ו חסדו כנגד מי, כנגד כ"ו דורות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולא נתן להם תורה, וזן אותם בחסדו. והטעם, כי לא היתה בבני אדם תורה שיזון אותם. כדתנן (אבות פ"ג מי"ז) אם אין תורה אין קמח, ואף על פי כן זן אותם בחסדו. ואף על פי שהתורה ישראל לבדם קבלוה. כל העולם הוא עומד בשביל ישראל שקבלו התורה, כמו שדרשו ז"ל (שבת פ"ח ע"א) ביום הששי, הוסיף ה"א בשישי, לרמז לנו, שאמר הקדוש ברוך הוא למעשה בראשית כולכם תלויים עד יום השישי, הוא ששה בסיון המוכן למתן תורה, אם ישראל מקבלין אותה מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו. וכ"ו דורות הם שמאדם ועד משה רבינו עליו השלום. ואלו הן, י' מאדם ועד נח, וי' מנח ועד אברהם, וששה מאברהם ועד משה, ואלו הן (אברהם) יצחק יעקב לוי קהת [עמרם] משה.
